יונה – שליחות ובריחה

בין העיסוק בחוויית הדור השני לשואה, בזיכרונות ממלחמת יום כיפור ובתהיות על ארץ חדשה, בלט שיר אחד שהפך לאחד מלהיטיו הגדולים של ארצי מאז ועד היום.
"תחת שמי ים התיכון, ערב על אבטיחים יורד", כך מצייר ארצי את הרקע למציאות הישראלית. אך התמונה הישראלית הפסטורלית משמשת רק רקע, שעליו פורש ארצי את השברים ואת הסדקים שקורעים מבפנים את החברה הישראלית. הביטו, אומר ארצי, "חצי עולם בדוחק מתקיים", "חצי עולם שונא חצי", "חצי עולם לוקח סם", "חצי עולם כבר שר יוון". ואם זה לא מספיק, ארצי חווה את הקוטביות ההולכת וגוברת בחברה הישראלית דרך צמרמורות בגופו – צמרמורת מקיפוח, מחוסר הידיעה מי אויב ומי ידיד, מהניגוד שבין טרור לאהבה.
כמו יונה הנביא לפניו, ארצי יודע היטב למה הוא בורח מהנבואה. יש לו ממה לחשוש. בפזמון השיר ארצי מתכתב ישירות עם הפסוק מִסֵפֶר יונה המתאר את שלוות הים לאחר שיונה מושלך אליו מהספינה: "וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ" (יונה א, טו).
ארצי מרחיב משם הלאה – עד אשר ישוב הים מזעפו, הוא אומר, לא נדע כמה זה עולה לנו. כלומר עד שלא נבין שלבריחה הזו מהתמודדות יש מחיר, לא נוכל לעבור הלאה. בִּמְחִי שתי שורות שיר ופזמון חוזר, ארצי מנבא את העשורים העתידים לבוא על מדינת ישראל.

מתוך דויד פרץ, שיר על הפרק, מיזם 929
שלמה ארצי, "תחת שמי ים התיכון". © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

יונה מוצג לצד דמויות נוספות במקרא שישנו או נרדמו: יוסף חולם החלומות, יעקב הנרדם למרגלות הסולם, יעקב הנאבק במלאך. בניגוד לפרשנות של הצייר אברהם אופק, רש"י, פרשן המקרא, מפרש את הפסוק כך: מה לך להיות נרדם? אין עתה עת רדום!

הביטוי "מַה לְּךָ נִרְדָּם" הוא ההשראה לפיוט מפורסם שנוהגים לשיר כחלק מאמירת הסליחות לקראת יום הכיפורים. הפיוט חובר על ידי מחבר לא ידוע, והוא מפורסם בקהילות רבות ובעדות רבות.

מילות הפיוט:

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים
וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים
יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים
כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים
וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים
הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

הוא עסק בציור פורטרטים (ציורי פנים) של בני המלוכה והאצולה הבלגים. הציור הייחודי של יונה מתאר את רגע השלכתו של יונה לים.

כיוון ששכנה ליד נהר החידקל היא הייתה עיר מסחר משמעותית ועשירה, ובתחומה היו ארמונות, מקדשים, מקומות פולחן ויצירות אומנות. ברחבי העיר ניצבו פסלים ולוחות מגולפים שבהם מתוארת ההיסטוריה של המלכים.
בחפירות הארכאולוגיות בנִינְוֵה התגלו אוצרות.
ראשון החופרים, במאה ה-19, היה החוקר הבריטי קלאודיוס ג'יימס ריץ'. אחריו חפר במקום חוקר בריטי אחר בשם הנרי אוסטין לייארד. הוא זיהה את ארמון סנחריב, אחד ממלכי אשור, וארמון נוסף של המלך אשורבניפאל.
אחד הממצאים המדהימים שנחשפו בחפירות הוא "תבליט לכיש", המתאר את מסע כיבוש ערי יהודה שעליו מסופר גם בתנ"ך בספר מלכים ב בפרקים יח-יט! והינה הסיפור מסופר משתי זוויות שונות – של הכובש ושל הנכבש.
בעקבות החפירות התברר שהמלך אשורבניפאל היה לא רק לוחם אלא גם חובב היסטוריה וספרות. בארמונו גילו חוקרים ספרייה אדירה (כתובה בכתב יתדות על גבי לוחות טין) של טקסטים דתיים, ספרותיים ומשפטיים, של אשור ושל עמים קדומים להם. כך נמצא הטקסט החשוב "עלילות גִלְגָמֶשׁ", המקביל לסיפור נוח והמבול שבתנ"ך.
בהמשך החפירות במאה ה-20 התגלו ממדי האוצרות. התגלו ממצאים מלפני כ-6,000 שנה, הרבה לפני התקופה האשורית, פסלי אלילים המלמדים על הפולחן וכלי חרס המלמדים על חיי היום-יום.
חלק מהממצאים הועברו למוזאון באנגליה, ובמבט לאחור פעולה זו הייתה הצלה של ממש.
מדוע הצלה? נקפוץ קדימה למאה ה-21, לימינו אנו. ארגון הטרור דעאש, ארגון אסלאמי קיצוני, הרס במכוון ממצאים ארכאולוגיים חשובים באזור.

כן, זה אותו הנמל מתקופת המקרא, נמל שהיה פתח לכניסה אל כנען וליציאה ממנה.
מִמְצָאִים חוץ-מקראיים מהמאה ה-15 לפני הספירה מלמדים על היותה של יפו עיר שוקקת חיים. האגדה מספרת שהמצרים כבשו בעורמה את העיר. הם החדירו חיילים לתוך יפו במסווה של סחורה בתוך סלים גדולים. אחר כך כבשו אותה האשורים, הפרסים, הצידונים והיוונים. למעשה, נמל יפו היה הנמל המרכזי בארץ גם בתקופת האימפריה התורכית וגם בימי המנדט הבריטי במאה ה-20, עד לפתיחת הנמל בחיפה בשנות ה-30 של המאה ה-20.
היום נמל יפו הוא בעיקר אתר תיירות ותרבות.

המילה "מלח", שהיא במשקל של בעלי מקצוע, נקלטה בשפה העברית, ובתנ"ך היא מופיעה בספר יונה.
מלחים על ספינה נדרשים להתנהגות הכוללת אחווה ואחריות הדדית, ובמילה אחרת – סוֹלִידָרִיוּת.
ומה מקור המילה סולידריות?
בתקופה הרומית הקדומה, משכורת קבועה הייתה ניתנת לחיילים בחומר יקר ערך. ומה היה החומר הזה? תתפלאו לשמוע – מֶלַח!
ולכן מקור המילה "משכורת" בלטינית: salary, הוא מהמילה: Salarium,
שפירושה קצבת מלח.
לאחר מכן, המטבע הרווח באימפריה הרומית היה solidus –
4.5 גרם זהב. משמעות שמו של המטבע: שלם, חזק, קבוע, יציב.
ומי היו אלה שקיבלו משכורת יציבה? החיילים כמובן. לכן הכינוי שלהם באנגלית הוא "soliders" – "היציבים", מילה שנכתבת דומה מאוד למילה "חיילים" (soldiers).

המילה "סולידריות" שאנחנו משתמשים בה היום, משמעה אחווה. היא לקוחה מההתנהגות הנדרשת מחיילים: אחווה, ערבות הדדית, דאגה איש לרעהו.

לדוגמה, בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בעיר אשור נמצאו קוביות הפור של השר יחילי (שרו הבכיר של המלך אשורבניפל). נראה כי בעבר הקוביות נפלו לרגליו של פסל האל, וכך נבחר יחילי לתפקידו. לפי האמונה של מטילי הקוביות, הבחירה אינה מקרית. נפילת הקוביות לרגליו של האל, חשפה את רצון האל. הטלת הפור היא לא מעשה של קביעה והחלטה, אלא מעשה של חשיפת האמת. הטלת גורל אינה בלעדית לשרים או למלכים. היא מוכרת כפעולה עממית הנובעת מרצון לחשוף את רצון האל ולהבין מהי ההחלטה הנכונה.
בתנ"ך יש סיפורים רבים על חשיפת האמת ועל קבלת תשובה באמצעות שימוש באבני גורל. לדוגמה: בסיפור חלוקת נחלות הארץ בין השבטים לפני הכניסה אל הארץ, השתמשו בגורל כדי לחשוף את רצון האל בנוגע לאיזו נחלה שייכת לאיזה שבט. בסיפור עכן בספר יהושע ובסיפור שאול ויונתן בספר שמואל – הטילו גורל כדי למצוא את האשמים. וכמובן בסיפור מגילת אסתר, המן הטיל גורל כדי לחשוף את התאריך לביצוע התוכנית שלו.

גם בסרטון 929 על הנביא יונה מוצגת פרשנות ברוח זו. נאמר בו: "המלחים הטובים מיד הבינו שזה אלוהים שמתרגש על ספינתם".